Parshiot Matot - Mas'ay 5769

Rabbi Ari Kahn

Thought, Speech and Action

An Unusual Beginning
Parshat Matot begins with Moshe speaking to the leaders.
The familiar introduction to legal sections such as this,
“and God spoke to Moshe saying…,” is lacking: God's
speech is not recorded in the text, rather Moshe speaks.
He addresses the “rashei hamatot”. The word matot,
which is also used to describe the staffs used by the tribal
leaders, often refers to the tribes themselves:

‫במדבר פרק ל‬
‫(ב) וַיְדַבֵר מֹשֶה אֶל רָאשֵי הַמַטות לִבְנֵי יִשְרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָבָר אֲשֶר צִוָה‬
’‫ה‬
2. And Moshe spoke to the chiefs of the tribes of the
Children of Israel, saying, 'This is the thing which God
has commanded.' Bamidbar 30:2

The subject of Moshe's speech is vows: man is obligated

by the words which he utters.

‫במדבר פרק ל‬
‫(ג) אִיש כִי יִדֹר נֶדֶר לַה’ או הִשָבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָר עַל נַפְשו לֹא יַחֵל דְבָרו‬
:‫כְכָל הַיֹצֵא מִפִיו יַעֲשֶה‬
3. If a man vows a vow to God, or swears an oath to
bind his soul with a bond; he shall not break his word,
he shall do according to all that proceeds out of his
mouth. Bamidbar 30:3

It is specifically the leaders who are addressed; Rashi

explains that this is due to the active role the leaders take
in the laws of vows, specifically in the dissolution of vows:

‫רש"י במדבר פרק ל פסוק ב‬

‫ למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם‬,‫(ב) ראשי המטות …ומה ראה לאומרה כאן‬
.‫אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות‬

Social Contract
Three topics are presented in these few short verses: first,
the general concept of the vow; second, the cancelation or
dissolution of the vow; and third, an important concept
that is introduced by the void of Divine speech. It is this
absence of God's Word, this anomalous backdrop to the
discussion of vows, that deserves our attention.

Speech is a defining human quality. The ability to

articulate our thoughts into specific words is what sets us
apart from the animals. Man is thus obligated by his words
in a type of a social contract, a necessary institution for a
cohesive society. In fact, the theme of the gravity and
sanctity of human speech carries through both of the
parshiot we read this week, Matot and Mas'ay.

In Parshat Mas'ay we find what is, in the eyes of the

Mishna, the archetype for all verbal agreements. As the
Israelites stand on the threshold of the Land of Israel,
some express interest in remaining east of the Jordan
when the Land is ultimately apportioned:

‫במדבר פרק לב‬

‫(א) ומִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאובֵן וְלִבְנֵי גָד עָצום מְאֹד וַיִרְאו אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר‬
‫(ב) וַיָבֹאו בְנֵי גָד ובְנֵי רְאובֵן‬:‫וְאֶת אֶרֶץ גִלְעָד וְהִנֵה הַמָקום מְקום מִקְנֶה‬
‫(ג) עֲטָרות‬:‫וַיֹאמְרו אֶל מֹשֶה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹהֵן וְאֶל נְשִיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר‬
‫(ד) הָארֶץ אֲשֶר הִכָה‬:‫וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְבון וְאֶלְעָלֵה ושְבָם ונְבו ובְעֹן‬
‫ ס‬:‫ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה‬
‫(ה) וַיֹאמְרו אִם מָצָאנו חֵן בְעֵינֶיךָ יֻתַן אֶת הָארֶץ הַזֹאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָה‬
:‫אל תַעֲבִרֵנו אֶת הַיַרְדֵן‬
1. And the sons of Reuven and the sons of Gad had a
very great multitude of cattle; and when they saw
the land of Ya'azer, and the land of Gilad, that,
behold, the place was a place for cattle; 2. The sons
of Gad and the sons of Reuven came and spoke to
Moshe, and to Elazar the Kohen, and to the princes of
the congregation, saying, 3. Atarot, and Dibon, and
Ya'azer, and Nimrah, and Heshbon, and El'aleh, and
Shevam, and Nevo, and Be'on, 4. The country which
God struck before the Congregation of Israel, is a
land for cattle, and your servants have cattle; 5.
Therefore, said they, if we have found grace in your
sight, let this land be given to your servants for a
possession, and bring us not over the Jordan.
Bamidbar 32:1-5
Moshe is taken aback by their words. He hears echoes of a
previous episode where destructive words1 had
devastating impact, and believes these "renegade" tribes
to be spiritual descendents of the spies who rejected the
Land of Israel. Significantly, it is not only the rejection of
Israel that Moshe addresses; rather, he focuses on the
demoralizing impact of the words the spies had used:

‫במדבר פרק לב‬

‫(ו) וַיֹאמֶר מֹשֶה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאובֵן הַאחֵיכֶם יָבֹאו לַמִלְחָמָה וְאתֶם תֵשְבו‬
‫(ז) וְלָמָה תְנִיאון אֶת לֵב בְנֵי יִשְרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָארֶץ אֲשֶר נָתַן לָהֶם‬:‫פֹה‬
)‫(ט‬:‫(ח) כֹה עָשו אֲבֹתֵיכֶם בְשָלְחִי אֹתָם מִקָדֵש בַרְנֵעַ לִרְאות אֶת הָארֶץ‬:’‫ה‬
‫וַיַעֲלו עַד נַחַל אֶשְכול וַיִרְאו אֶת הָארֶץ וַיָנִיאו אֶת לֵב בְנֵי יִשְרָאֵל לְבִלְתִי‬
‫(י) וַיִחַר אף ה’ בַיום הַהוא וַיִשָבַע‬:’‫בֹא אֶל הָארֶץ אֲשֶר נָתַן לָהֶם ה‬
‫(יא) אִם יִרְאו הָאֲנָשִים הָעֹלִים מִמִצְרַיִם מִבֶן עֶשְרִים שָנָה וָמַעְלָה‬:‫לֵאמֹר‬
‫אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶר נִשְבַעְתִי לְאבְרָהָם לְיִצְחָק ולְיַעֲקֹב כִי לֹא מִלְאו‬
)‫(יג‬:’‫(יב) בִלְתִי כָלֵב בֶן יְפֻנֶה הַקְנִזִי וִיהושֻעַ בִן נון כִי מִלְאו אחֲרֵי ה‬:‫אחֲרָי‬
‫וַיִחַר אף ה’ בְיִשְרָאֵל וַיְנִעֵם בַמִדְבָר ארְבָעִים שָנָה עַד תֹם כָל הַדור הָעֹשֶה‬
‫(יד) וְהִנֵה קַמְתֶם תַחַת אֲבֹתֵיכֶם תַרְבות אֲנָשִים חַטָאִים‬:’‫הָרַע בְעֵינֵי ה‬
‫(טו) כִי תְשובֻן מֵאחֲרָיו וְיָסַף עוד‬:‫לִסְפות עוד עַל חֲרון אף ה’ אֶל יִשְרָאֵל‬
‫ ס‬:‫לְהַנִיחו בַמִדְבָר וְשִחַתֶם לְכָל הָעָם הַזֶה‬
6. And Moshe said to the sons of Gad and to the sons
of Reuven, Shall your brothers go to war, and shall
you sit here? 7. (K) And why do you discourage the
heart of the People of Israel from going over to the
land which God has given them? 8. Thus did your
fathers, when I sent them from Kadesh-Barnea to see
the Land. 9. For when they went up to the valley of
Eshkol, and saw the Land, they discouraged the heart
of the People of Israel, that they should not go into
the Land which God had given them. 10. And God’s
anger was kindled on that day, and He swore, saying,
11.'Surely none of the men who came out of Egypt,
from twenty years old and upward, shall see the Land
which I swore to Abraham, to Isaac, and to Yaakov;
because they have not wholly followed me; 12. Save
Calev the son of Yefunneh the Kenazite, and
Yehoshua the son of Nun; for they have wholly
followed God.' 13. And God’s anger was kindled
against Israel, and He made them wander in the
wilderness forty years, until all the generation that
had done evil in the sight of God was consumed. 14.

1
While the sin of the spies has various components, it was the dibba - the libelous talk, which sealed
their fates.
 And, behold, you are risen in your fathers’ stead, an
increase of sinful men, to increase still more the
fierce anger of God toward Israel. 15. For if you turn
away from Him, He will yet again leave them in the
wilderness; and you shall destroy all this People.
Bamidbar 32:6-15

These delegation members try to allay Moshe’s fears, and

offer to join the war effort, shoulder to shoulder with their
brethren. In fact, they offer to place themselves on the
front lines, leading the fighters as the first force in battle,
and to return to their flocks and their families only when
the task is complete.

‫במדבר פרק לב‬

)‫ (יז‬:‫(טז) וַיִגְשו אֵלָיו וַיֹאמְרו גִדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנו פֹה וְעָרִים לְטַפֵנו‬
‫וַאֲנַחְנו נֵחָלֵץ חֻשִים לִפְנֵי בְנֵי יִשְרָאֵל עַד אֲשֶר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקומָם‬
‫(יח) לֹא נָשוב אֶל בָתֵינו עַד‬:‫וְיָשַב טַפֵנו בְעָרֵי הַמִבְצָר מִפְנֵי יֹשְבֵי הָארֶץ‬
‫(יט) כִי לֹא נִנְחַל אִתָם מֵעֵבֶר לַיַרְדֵן‬:‫הִתְנַחֵל בְנֵי יִשְרָאֵל אִיש נַחֲלָתו‬
‫ פ‬:‫וָהָלְאה כִי בָאה נַחֲלָתֵנו אֵלֵינו מֵעֵבֶר הַיַרְדֵן מִזְרָחָה‬
16. And they came near to him, and said, 'We will
build sheepfolds here for our cattle, and cities for our
little ones; 17. But we ourselves will go ready armed
before the People of Israel, until we have brought
them to their place; and our little ones shall live in
the fortified cities because of the inhabitants of the
Land.18. We will not return to our houses, until the
People of Israel have inherited every man his
inheritance.19. For we will not inherit with them on
the other side of the Jordan, and beyond, because our
inheritance has fallen to us on this east side of the
Jordan. Bamidbar 32:16-19

Moshe responds to their request in the presence of the

leaders of the tribes (notably, referred to as “matot” once
again), and the agreement is solidified:

‫במדבר פרק לב‬

‫(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹהֵן וְאֵת יְהושֻעַ בִן נון וְאֶת‬
‫(כט) וַיֹאמֶר מֹשֶה אֲלֵהֶם אִם‬:‫רָאשֵי אֲבות הַמַטות לִבְנֵי יִשְרָאֵל‬
‫יַעַבְרו בְנֵי גָד ובְנֵי רְאובֵן אִתְכֶם אֶת הַיַרְדֵן כָל חָלוץ לַמִלְחָמָה‬
‫לִפְנֵי ה’ וְנִכְבְשָה הָארֶץ לִפְנֵיכֶם ונְתַתֶם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִלְעָד‬
‫(ל) וְאִם לֹא יַעַבְרו חֲלוצִים אִתְכֶם וְנֹאחֲזו בְתֹכְכֶם בְאֶרֶץ‬:‫לַאֲחֻזָה‬
‫ (לא) וַיַעֲנו בְנֵי גָד ובְנֵי רְאובֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶר דִבֶר ה’ אֶל‬:‫כְנָעַן‬
:‫עֲבָדֶיךָ כֵן נַעֲשֶה‬
28. So concerning them Moshe commanded Elazar
the Kohen, and Yehoshua the son of Nun, and the
chief fathers of the tribes of the Children of Israel; 29.
And Moshe said to them, 'If the sons of Gad and the
sons of Reuven will pass with you over the Jordan,
every man armed to battle, before God, and the land
shall be conquered before you; then you shall give
them the land of Gil'ad for a possession; 30. But if
they will not pass over with you armed, they shall
have possessions among you in the land of Canaan.'
31. And the sons of Gad and the sons of Reuven
answered, saying, 'As God has said to your servants,
so will we do.' Bamidbar 32:28-31

Relating to this verbal agreement, the Mishna teaches:

‫א‬/‫תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סא‬

. ‫ ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי‬:‫משנה‬
Mishnah. R. Meir said: every stipulation which is not
like that of the children of Gad and the children of
Reuven is not a [valid] stipulation. Talmud Bavli
Kiddushin 61a

Divine Speech
The power of words is a major theme in both Matot and
Mas'ay, but the fundamental question is not expressly
addressed: Why should words have such power, power
which transcends the realm of mere social contact or
obligation? Speech is not merely a defining human quality,
it is also viewed in the Jewish tradition as the
manifestation of the Divine breath which resonates within
man. When God created man, he breathed into him a
living soul – described literally as 'Divine breath'. As a
result, man becomes a living being:

‫בראשית פרק ב פסוק ז‬

‫וַיִיצֶר ד' אֱלֹקִים אֶת הָאדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִפַח בְאפָיו נִשְמַת‬
:‫חַיִים וַיְהִי הָאדָם לְנֶפֶש חַיָה‬
7. And the Almighty God formed man of the dust of
the ground, and breathed into his nostrils the breath
of life; and man became a living soul. Bereishit 2:7
An ancient tradition, recorded by Unkolus, translates the
words nefesh chaya ("living soul") as “speaking spirit”:

‫אונקלוס בראשית פרק ב פסוק ז‬

‫(ז) וברא ד' אלקים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח‬
:‫ממללא‬

Taking one step even further back in history, in an even

longer view of our entire existence, we note that all of
creation results from Divine speech:2

‫בראשית פרק א‬
:‫(ג) וַיֹאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אור וַיְהִי אור‬
And God said, 'Let there be light'; and there was light.
Bereishit 1:3

Surely, Creation could have come about in other ways;

God, who possess all powers and who stands above our
own limited dimensions of time, space and matter, could
have created without speech. Surely, all of creation could
have been the result of a Divine thought, a Divine wish;
instead, a very human tool - speech - was utilized3. It is
perhaps easy to overlook this very basic, underlying truth:
Because God is beyond the parameters of human
experience, for God, thought, speech and action are all the
same. "Speech" is just as much an anthropomorphism as
"God's outstretched hand": while we need barely remind
ourselves that God has no hand, it is much more subtle to
point out that God has no larynx, throat or lips. When we
read that God "speaks", we should interpret this as God's
'causing sound to be heard'; this, too, is
anthropomorphism.4 Human speech, then, should never

2
This idea can also be found in the daily liturgy, where it succinctly says: “Blessed )He who( spoke and
the world came into being.
‫ פסוקי דזמרה‬- ‫ נוסח אשכנז‬- ‫סדור תפלה‬
.‫ בָרוךְ הוא‬.‫בָרוךְ שֶאמַר וְהָיָה הָעולָם‬
3
See Avot 5:1 “with ten [divine] utterances was the world created.”
‫משנה מסכת אבות פרק ה‬
‫ אֶלָא‬,‫ וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכול לְהִבָרְאות‬,‫ ומַה תַלְמוד לומַר‬.‫(א) בַעֲשָרָה מַאֲמָרות נִבְרָא הָעולָם‬
‫ וְלִתֵן שָכָר טוב‬,‫לְהִפָרַע מִן הָרְשָעִים שֶמְאבְדִין אֶת הָעולָם שֶנִבְרָא בַעֲשָרָה מַאֲמָרות‬
:‫לַצַדִיקִים שֶמְקַיְמִין אֶת הָעולָם שֶנִבְרָא בַעֲשָרָה מַאֲמָרות‬
4
See Rambam, Guide to the Perplexed, Book 1 chapter 41,55:
be random. When man speaks, he should be aware that
he is using a tool which God purposely and specifically
chose to use in the very act of creation. And in the same
way that Divine speech and action are the same, when
man speaks, he should be extremely fastidious in keeping
his word, in an attempt to be as “godly” as he can be.
Allowing a breach between one's words and one's deeds is
antithetical to our overall ambition to emulate God.

Different realms within Judaism emphasize different

elements of this continuum of speech and action. At times,
thought or intent is the critical factor; in other situations,
actions speak louder than words, and in other cases,
Again, since we perform all these actions only by means of corporeal organs, we figuratively ascribe to
God the organs of locomotion, as feet, and their soles; organs of hearing, seeing, and smelling, as ear,
eye, and nose; organs and substance of speech, as mouth, tongue, and sound; organs for the
performance of work, as hand, its fingers, its palm, and the arm. In short, these organs of the body are
figuratively ascribed to God, who is above all imperfection, to express that He performs certain acts;
and these acts are figuratively ascribed to Him to express that He possesses certain perfections different
from those acts themselves. E.g., we say that He has eyes, ears, hands, a mouth, a tongue, to express
that He sees, hears, acts, and speaks: but seeing and hearing are attributed to Him to indicate simply
that He perceives. You thus find in Hebrew instances in which the perception of the one sense is named
instead of the other; thus, "See the word of the Lord" )Jer. ii, 31(, in the same meaning as "Hear the
word of the Lord," for the sense of the phrase is, "Perceive what He says"; similarly the phrase, "See
the smell of my son" )Gen. xxvii. 27( has the same meaning as "Smell the smell of my son," for it
relates to the perception of the smell. In the same way are used the words, "And all the people saw the
thunders and the lightnings" )Exod. xx. 15(, although the passage also contains the description of a
prophetical vision, as is well known and understood among our people. Action and speech are likewise
figuratively applied to God, to express that a certain influence has emanated from Him, as win be
explained )chap. lxv and chap. lxvi.(.
Chapter 55
The two terms, when applied to God, can only have one of the two last-mentioned significations, viz.,
he wills and he desires, or he thinks, and there is no difference whether the divine thought became
known to man by means of an actual voice, or by one of those kinds of inspiration which I shall explain
further on )II. chap. xxxviii.(. We must not suppose that in speaking God employed voice or sound. or
that He has a soul in which the thoughts reside, and that these thoughts are things superadded to His
essence; but we ascribe and attribute to Him thoughts in the same manner as we ascribe to Him any
other attributes. The use of these words in the sense of will and desire, is based, as I have explained, on
the homonymity of these terms. In addition they are figures borrowed from our common practices, as
has been already pointed out. For we cannot, at a first glance, see how anything can be produced by a
mere desire: we think that he who wishes to produce a thing, must perform a certain act, or command
some one else to perform it. Therefore the command is figuratively ascribed to God when that takes
place which He wishes, and we then say that He commanded that a certain thing should be
accomplished. All this has its origin in our comparing the acts of God to our own acts, and also in the
use of the term amar in the sense of "He desired," as we have already explained. The words "And He
said," occurring in the account of the creation, signify "He wished," or "He desired." This has already
been stated by other authors, and is well known. A proof for this, namely that the phrase "God said," in
the first chapter of Genesis, must be taken in a figurative sense "He willed," and not in its literal
meaning, is found in the circumstance that a command can only be given to a being which exists and is
capable of receiving the command. Comp. "By the word of the Lord were the heavens made, and all
the host of them by the breath of his mouth" )Ps. xxxiii. 6(. "His mouth," and "the breath of his mouth,"
are undoubtedly figurative expressions, and the same is the case with "His word" and "His speech."
The meaning of the verse is therefore that they [the heavens and all their host] exist through His will
and desire.
speech is the critical element.5 Certain laws combine two
of the three elements: Marriage requires both action and
words, and the witnesses under the marital canopy attest
to these two elements alone. The thoughts or intentions of
the groom are not relevant to the contract or the change
of status it affects: If at any subsequent time the groom
informs the court that in fact he did not intend to marry
his bride, his undetected intentions are overridden by his
words and actions.

The laws of Shabbat are a quintessential expression of this

continuum: Shabbat commemorates God’s creation of our
universe through speech; there is no gap between Divine
thought, speech and action. However, when these
concepts are translated into human terms, the gap is
created. Thus, the desecration of any law of Shabbat
occurs when action6 and thought come into line: only
purposeful, thoughtful, creative action -melechet
machshevet – is forbidden on Shabbat.7 Any unintended
result, which is an expression of that gap between thought
and implementation that is part and parcel of the human
condition, is irrelevant. Any passing thought which has no
physical result, another symptom of human limitations, is
similarly irrelevant. God's speech is an anthropomorphic
5
These three realms are often identified in rabbinic literature. For one example see Rav Yitzchak Karo,
Toldot Yitzchak, regarding sacrifices, on Vayikra 1:2
‫ספר תולדות יצחק על ויקרא פרק א פסוק ב‬
‫הטעם השלישי שהקב"ה רוצה שהאדם שבשבילו נברא העולם יהיה שכלי כמלאך והיה כי יחטא ואשם מצד היצר הרע הנטוע‬
‫בו ראוי לו שיתנחם ויכיר בפחיתות עצמו ורוממות השי"ת אשר חטא לו ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים‬
‫ ויתודה בפיו כנגד‬,‫ ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה‬,‫מעשה דיבור מחשבה על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו‬
‫הדיבור‬
6
Speech is also significant on Shabbat, but on a different level: the Prophet Yishayahu )chapter
58:13,14( stresses the importance of avoiding prohibited speech, yet this prohibition is fundamentally
different from the 39 acts which are considered desecrations of Shabbat on a Torah level. The Shla
Hakadosh cites the Reishit Chochma and explains that there are thoughts, speech and actions relating to
the forbidden activities, as well as thoughts, speech and actions related to the positive or proactive
activities that should be performed on Shabbat, )prayer, Kiddush, etc.(
‫ישעיהו פרק נח‬
‫(יג) אִם תָשִיב מִשַבָת רַגְלֶךָ עֲשות חֲפָצֶיךָ בְיום קָדְשִי וְקָרָאתָ לַשַבָת עֹנֶג לִקְדוש ה’ מְכֻבָד‬
‫(יד) אז תִתְעַנַג עַל ה’ וְהִרְכַבְתִיךָ עַל בָמֳתֵי‬:‫וְכִבַדְתו מֵעֲשות דְרָכֶיךָ מִמְצוא חֶפְצְךָ וְדַבֵר דָבָר‬
‫ ס‬:‫ארֶץ וְהַאֲכַלְתִיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אבִיךָ כִי פִי ה’ דִבֵר‬

)‫ פרק נר מצוה (ס‬- ‫ מסכת שבת‬- ‫ספר השל"ה הקדוש‬

‫ כי‬,‫ ובפרק ד' משער הקדושה כתב‬,‫ קדושת שבת הוא במחשבה בדיבור במעשה‬,‫כתב ראשית חכמה פרק ג' משער הקדושה‬
‫ ויען כי הלכתא‬.‫ ונודע כי הם מתגברים בשבת בסוד נשמה יתירה‬,‫דיבור ומחשבה ומעשה מבואר בזוהר שהם נפש רוח ונשמה‬
‫ לא באתי רק לעורר על איזה‬,‫ גם מבואר בתלמוד ופוסקים את אשר יעשה האדם בשבת ואת אשר לא יעשה‬,‫רבתא לשבתא‬
‫ וקדושת‬,‫ והנה אזכיר קדושת דיבור ומחשבה ומעשה לענין סור מרע‬.‫ להיות כמזכיר וכמזהיר‬,‫דברים שלא דשו בהם רבים‬
:‫דיבור ומחשבה ומעשה לענין עשה טוב‬
7
See Talmud Bavli Beitza 13b, Chagiga 10b, Bava Kama 26b, Sanhedrin 62b, Zevchim 47a, Kritut
19b.
expression of perfect thought, perfect action; man's words
are often hollow, his intention often confused or
uninformed, his actions often imperfect.

The sacrifices offered in the Beit HaMikdash required both

thought and action; when these sacrifices were replaced
by prayers, the focus shifted to a combination of thoughts
and words, of intentions and speech.

In this context, we return to the topic of vows. A vow links

words and action in a new way: It binds today's speech
with tomorrow's action. This is explained concisely by R.
Zvi Elimelech Shapira (1783-1841): A person does not feel
tomorrow’s evil inclination today. Often, a person knows
what they should do, or what they would like to do, and a
vow helps them to overcome the human gap between
thought and action. When one is unable to reach their
intended goal today, they bind themselves to their ability
in the future, which is as yet untainted by weakness or
temptation. An everyday example is the person who
knows he should start a diet; today, he is confounded by
today’s yetzer hara, and declares, “Tomorrow I will begin.”
The vow helps defeat the yetzer hara of tomorrow before
it rears its seductive head.8

By using words, which are themselves a Divine tool, man

can bring God into the situation, make God an ally;
hopefully, that will spiritually fortify the person and
provide the strength needed to succeed. Perhaps this is
what Rabbenu Bachya had in mind when he taught that
etymologically the word "neder" (vow) is related to the
8
See Yismach Moshe Parshat Matot
‫א‬/‫ פרשת מטות דף פד‬- ‫ספר ישמח משה‬
.‫בפסוק (במדבר ל ב) וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל כו' איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה‬
‫ כמו‬,‫ ואם כן לפי זה כל הנודר רעה עושה‬,'‫וי"ל בהקדים הגמרא (ריש חולין ]ב' ע"א[ ) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר כו‬
‫ וכל המקיימו כאלו הקריב עליו קרבן בשעת‬,‫ כאלו בנה במה בשעת איסור הבמות‬,‫שאמרו ז"ל (נדרים כ"ב ]ע"א[) כל הנודר‬
,‫ היינו לעשות מצוה שהוא חוב עליו‬,'‫ ועל כרחך צריך לומר נדר לה‬.‫ אם כן איך הקב"ה מייחד שמו על הרעה‬,‫איסור הבמות‬
‫ שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי‬,‫כדאיתא בנדרים (דף ז' ]ע"ב[) אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה‬
‫ דמבואר דלה' משמע מה שהוא‬,‫ אלו חטאות ואשמות שהן חובה‬,'‫ ועל פי הגמרא במסכת ר"ה (דף ו' ע"א) לה‬.'‫ואקיימה כו‬
‫ והנה זה‬.‫ נדר גדול נדר לאלקי ישראל וכן בכל המצות‬,‫ וכאמרם (נדרים דף ח' ]ע"ב[) האומר אשכים ואשנה פרק זה‬,'‫חובה לה‬
‫ אבל אין לו היום יצר הרע של‬,‫ כי היום יצרו תקפו‬,'‫ודאי דכל איש חושב בכל יום על יום מחר שמן אז והלאה יעשה רצונו ית‬
‫ וכן בכל יום שקורא קריאת שמע שהוא‬,‫ והיינו אמרם ז"ל (קידושין דף ל' ע"ב) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום‬,‫מחר‬
‫ דאין נקרא אמירה באמת רק אם הוא על מנת לעשות כפיו‬,‫ הרי מקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ועול מצות‬,‫דאורייתא‬
‫ ואם כן לפי זה אין נדר‬.‫ ולכך קראו חז"ל (ברכות י"ג ע"א) לקריאת שמע קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצות‬,‫כן לבו‬
‫ שמקבל עליו כל אחד מישראל פעמים בכל יום שחרית וערבית פעמים בכל פעם בפרשה‬,‫גדול לאלקי ישראל יותר מזה‬
,‫ ואם כל אחד מישראל היה מקיים מה שמקבל עליו בקריאת שמע‬.‫ וכן בפרשה שניה‬,)‫ראשונה ושננתם לבניך כו' (דברים ו ז‬
.‫ והבן‬,‫ודאי הגאולה קרובה לבא‬
word "dira" (abode): Whoever makes a neder is making a
home for God."9 In more modern parlance, we might say
that a person who makes a proper vow "lets God in"' or
"creates a space" within his own life for God's
involvement. This teaching is particularly insightful, and is
borne out by the fact that the first vow recorded in the
Torah is Yaakov's vow to build a House for God.

‫בראשית פרק כח‬

‫(כ) וַיִדַר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָדִי ושְמָרַנִי בַדֶרֶךְ הַזֶה‬
‫(כא) וְשַבְתִי בְשָלום אֶל‬:‫אֲשֶר אנֹכִי הולֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל ובֶגֶד לִלְבֹש‬
‫(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹאת אֲשֶר שַמְתִי מַצֵבָה יִהְיֶה‬:‫בֵית אבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים‬
:ְ‫בֵית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶר תִתֶן לִי עַשֵר אֲעַשְרֶנו לָך‬
20. And Yaakov vowed a vow, saying, 'If God will be
with me, and will keep me in this way that I go, and
will give me bread to eat, and a garment to wear, 21.
So that I come back to my father’s house in peace;
then shall the Almighty be my God; 22. And this
stone, which I have set for a pillar, shall be God’s
house; and of all that You shall give me I will surely
give the tenth to You. Bereishit 28:20-22

Canceling a Vow
If a vow is so powerful, if, in Divine emulation, it links
words and actions, if it brings God into the equation as a
party to the personal future of the individual making the
vow, how can a vow be rescinded? It now seems
somewhat incongruous that this entire section of laws is
taught to the leaders of the tribes who are given the
power to nullify vows.

In fact, the entire legal corpus regarding vows is cut of this

very cloth: The Mishna points out that there are vast

9
Rabbenu Bachaya Bamidbar 30:3
‫רבנו בחיי על במדבר פרק ל פסוק ג‬
‫ שכל‬,‫ אמר להם הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן‬,'‫ועל דרך המדרש (תנחומא מטות א) איש כי ידור נדר לה‬
,'‫ ו) כי לא ינקה ה‬,‫ שנאמר (שמות כ‬, ‫ וכל המועל בשבועות כפר ואין לו מחילה בעולם הזה‬,‫הפורץ בהם סופו למעול בשבועות‬
‫ אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר‬,‫ ב) ונשבעת חי ה' באמת במשפט וצדקה‬,‫וכתוב אחד אומר (ירמיה ד‬
‫להשבע בשמי באמת אי אתם רשאים להשבע בשמי כלל אלא אם כן יש בכם כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד‬
‫ אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע בשמי ואם לאו אי אתה רשאי להשבע‬,)‫ כ‬,‫ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י‬
:‫ עד כאן‬,‫בשמי‬
‫ והשבעה‬,‫ אלהים שבבראשית שברא העולם‬,‫ לה' הוא דירתו של עולם‬,‫ נדר מלשון דירה‬,'‫ועל דרך הקבלה איש כי ידור נדר לה‬
‫ והמקיים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה כשתשוב נשמתו שם והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה‬,‫נאצלים משם‬
‫ כי המקיים שבועתו נכנס בתוך השבעה‬,‫ וכן לשון נשבע‬,‫ קביעות דירה והסרת דירה‬,‫ וזהו לשון נדר שמשמע דבר והפכו‬,‫דירה‬
:‫ועובר עליה מוסר מהם‬
differences in the scriptural treatment of different laws.
Certain subjects enjoy extensive scriptural discussion,
detailed transmission in the Written Torah. On the other
hand, other topics are given rather terse treatment in the
text of the Torah, and the bulk of information is retained
and transmitted through the Oral Law. In the case of vows,
the entire legal basis is formulated in the words of the
sages – the Oral Tradition. This is particularly appropriate:

‫משנה מסכת חגיגה פרק א משנה ח‬

‫[ח] היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות‬
‫והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות‬
‫הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו הן הן גופי‬
:‫תורה‬
[The laws concerning] the dissolution of vows hover
in the air and have no (scripture) to rest on. The laws
concerning Shabbat, festal-offerings, and acts of
trespass are as mountains hanging by a hair, for they
have scant scriptural basis but many laws. [The laws
concerning] civil cases and [Temple] services,
Levitical purity and impurity, and the forbidden
relations have what to rest on, and they are included
in the body of the Torah. Mishna Chagiga 1:8 (Talmud
Bavli Chagiga 10a)

A vow is annulled if the tribal leaders (or the rabbinic

authorities) can determine that at the time the vow was
uttered, the thoughts of the individual were not in
complete correlation with the words spoken. At times, the
gap between thought and speech only becomes apparent
later on, and the court is empowered to ask: "If you would
have thought then what you know now, would you have
made the vow?" If the answer is “no,” the vow may be
cancelled. In other words, for a vow to have significance, it
must link thought, speech and action that are in precise
correlation. If the elements do not align – if the thoughts
behind the words were not complete, the vow may be
nullified.

The underlying principle reflects the impact thoughts can

have on actions. Herein lies another connection with this
week's parsha: Two of the tribes, Reuven and Gad, wanted
to remain outside the boundaries of the Promised Land, on
the eastern side of the Jordan. And yet, when the
arrangement is finally solidified, half of the tribe of
Menashe is included, despite the fact that they were not
represented in the original delegation that approached
Moshe.

The Arizal had a unique way of understanding why these 2

½ tribes remained outside the Land of Israel, and it has
everything to do with the gap we have been discussing,
the dissonance between thought and action:

Reuven10 was conceived in this gap, as it were: Yaakov

thought that he was with Rachel, but in fact "behold, she
was Leah".11 The Ari explains that the breach that was
created between thought and action impacted Reuven12
and his descendents. He further posits that Gad, the first
child borne by Zilpa, was conceived in similar
circumstances: Rachel, desperate for offspring, insists that
Yaakov be intimate with Bilha, and Yaakov acquiesces.
Leah then switches her own maidservant, Zilpa, for
herself: The text has no record of Yaakov’s acquiescence
to take Zilpa; for that matter, there is no record that Leah
suggested this arrangement to Yaakov. This leads the Ari
to conclude that Leah devised and executed her own plot
to have Zilpa take her place. Gad was born of this union,
clouded by misintent.

‫בראשית פרק ל‬
‫(א) וַתֵרֶא רָחֵל כִי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְקַנֵא רָחֵל בַאֲחֹתָה וַתֹאמֶר‬
‫ (ב) וַיִחַר אף יַעֲקֹב‬:‫אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִי בָנִים וְאִם איִן מֵתָה אנֹכִי‬
)‫ (ג‬:‫בְרָחֵל וַיֹאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אנֹכִי אֲשֶר מָנַע מִמֵךְ פְרִי בָטֶן‬
‫וַתֹאמֶר הִנֵה אֲמָתִי בִלְהָה בֹא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִרְכַי וְאִבָנֶה גַם‬
ָ‫ (ד) וַתִתֶן לו אֶת בִלְהָה שִפְחָתָה לְאִשָה וַיָבֹא אֵלֶיה‬:‫אנֹכִי מִמֶנָה‬
10
See Rashi Bereishit 49:3
‫רש"י בראשית פרק מט‬
:‫ שלא ראה קרי מימיו‬,‫ היא טפה ראשונה שלו‬- ‫(ג) וראשית אוני‬
:‫ (שם כט) ולאין אונים‬,‫ (ישעיה מ כו) מרוב אונים‬,‫ כמו (הושע יב ט) מצאתי און לי‬,‫ כוחי‬- ‫אוני‬
11
See Rashi Bereishit 29:25
‫רש"י בראשית פרק כט פסוק כה‬
‫ וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה‬,‫ לפי שמסר יעקב לרחל סימנים‬,‫ אבל בלילה לא היתה לאה‬- ‫(כה) ויהי בבקר והנה היא לאה‬
:‫ עמדה ומסרה לה אותן סימנים‬,‫אמרה עכשיו תכלם אחותי‬
12
Shar Hapasukim Parshat Matot
‫ פרשת מטות‬- ‫שער הפסוקים‬
,‫ כי הנה אמרו בזוהר‬,‫ והטעם הוא‬.‫ יותר מזולתם‬,‫ היו לחוץ ארץ ישראל‬,‫ וחצי שבט מנשה‬,‫ למה גד וראובן‬,‫וצריך לתת טעם‬
,‫ כי לבן הכניס לו תמורת רחל את לאה‬,‫ היתה מחשבתו להוליד ליוסף‬,‫ כשיעקב היה מוליד לראובן‬,‫בפרשת ויצא‬
‫ (ו) וַתֹאמֶר רָחֵל דָנַנִי‬:‫ (ה) וַתַהַר בִלְהָה וַתֵלֶד לְיַעֲקֹב בֵן‬:‫יַעֲקֹב‬
‫ (ז) וַתַהַר‬:‫אֱלֹהִים וְגַם שָמַע בְקֹלִי וַיִתֶן לִי בֵן עַל כֵן קָרְאה שְמו דָן‬
‫ (ח) וַתֹאמֶר רָחֵל‬:‫עוד וַתֵלֶד בִלְהָה שִפְחַת רָחֵל בֵן שֵנִי לְיַעֲקֹב‬
‫נַפְתולֵי אֱלֹהִים נִפְתַלְתִי עִם אֲחֹתִי גַם יָכֹלְתִי וַתִקְרָא שְמו‬
‫ (ט) וַתֵרֶא לֵאה כִי עָמְדָה מִלֶדֶת וַתִקַח אֶת זִלְפָה שִפְחָתָה‬:‫נַפְתָלִי‬
:‫ (י) וַתֵלֶד זִלְפָה שִפְחַת לֵאה לְיַעֲקֹב בֵן‬:‫וַתִתֵן אֹתָה לְיַעֲקֹב לְאִשָה‬
:‫(יא) וַתֹאמֶר לֵאה בגד בָא גָד וַתִקְרָא אֶת שְמו גָד‬
1. And when Rachel saw that she bore Yaakov no
children, Rachel envied her sister; and said to Yaakov,
'Give me children, or else I die.' 2. And Yaakov’s
anger was kindled against Rachel; and he said, 'Am I
in God’s place, who has withheld from you the fruit of
the womb?' 3. And she said, 'Behold my maid Bilhah,
go in to her; and she shall bear upon my knees, that I
may also have children by her.' 4. And she gave him
Bilhah her maidservant to wife; and Yaakov went in to
her. 5. And Bilhah conceived, and bore Yaakov a son.
6. And Rachel said, 'God has judged me, and has also
heard my voice, and has given me a son; therefore
she called his name Dan.' 7. And Bilhah Rachel’s
maid conceived again, and bore Yaakov a second son.
8. And Rachel said, 'With great wrestlings have I
wrestled with my sister, and I have prevailed'; and
she called his name Naphtali. 9. When Leah saw that
she had ceased bearing, she took Zilpah her maid,
and gave her for a wife to Yaakov. 10. And Zilpah,
Leah’s maid, bore Yaakov a son. 11. (K) And Leah
said, 'Fortune has come'; and she called his name
Gad. Bereishit 30:1-11

And what of the half of the tribe of Menashe that became

a party to the arrangement? The Ari reminds us that
Menashe was the son of Yosef and Osnat; according to
rabbinic tradition, Osnat was the daughter born of the
rape13 of Dina by Shechem.14 According to this tradition,

13
The Torah describes this incident as the "abuse" of Dina, which is generally understood as rape.
14
See Pirki Drebbi Eliezer chapter 35 )Horeb ed(. This tradition is also reported in the Targum
)pseudo( Yonatan Bereishit 41:45 )and 48:9(
‫ "חורב" פרק לז‬- )‫פרקי דרבי אליעזר (היגר‬
‫ ואמרו בני ישראל להורגה שאמרה‬,‫ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת‬
,‫ הביא שרץ של זהב שם הקדש כתוב בו ותלה על צוארה ושלחה והלכה‬,‫עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב‬
‫ והיתה‬,‫ שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה‬,‫ וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע‬/‫הקב"ה‬/ ‫והכל צפוי לפני הב"ה‬
,‫ שנ' ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע‬,‫ וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה‬,‫אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת‬
‫כתר יונתן בראשית פרק מא‬
‫‪Dina became pregnant, but the daughter born was given‬‬
‫‪up for adoption and found her way to Egypt.‬‬

‫‪The union of Yosef and Osnat was pure and holy; Yosef’s‬‬
‫‪thoughts and actions were pure, as were Osnat’s, but ¼ of‬‬
‫‪the children born to them were impacted by the negative‬‬
‫‪thoughts and deeds of Shechem.15 Yosef and Osnat had‬‬
‫‪two children; ¼ of their descendents, half of the tribe of‬‬
‫‪Menashe, were impacted16 by Osnat's background.‬‬

‫(מה) ויקרא פרעה שמו של יוסף איש שנסתרות מפרסם ויתן לו את אסנת שילדה דינה לשכם וגידלה אשת פוטיפרע נשיא של‬
‫טניס (צוען) לאישתו ויצא יוסף שליט על ארץ של מִצרים‪:‬‬
‫‪15‬‬
‫‪See Liqutei Torah, Parshat Matot, Sefer Liqutim Parshat Matot‬‬
‫ספר לקוטי תורה ‪ -‬פרשת מטות‬
‫ענין חוץ לארץ ולמה בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה נשארו בח"ל‪ :‬דע כי הלא קומת המ"ל הנק' א"י שיעורה י"ס והיא‬
‫שוה אל שיעור קומת ז"א‪ ,‬והנה נודע כי מחצי ת"ת של בינה עילאה משם מתחיל רישא דז"א וכשיא גדולה כמוהו ממש אז גם‬
‫ראשה מגיע שם‪ ,‬נמצא כי מחצי בינה ולמטה מתחיל ת"ת ונשדאר למעלה ב"ס וחצי שהם כתר חכמ' וחצי בינה וכדוגמא זו‬
‫ממש הוא למטה כי שיעורה הוא י"ס והנה מתחלת מקומה העיקרי בחצי ת"ת דז"א כנזכר באדרא נמצא אם נחלק י' חלקים‬
‫ממנו ולמטה יתמשך י"ס מ"ל עד חצי נצח שבבריא' כי הלא יש לה מקום דז"א שיעור ג"ס וחצי שהם מחצי ת"ת עד יסוד‪ ,‬אח"כ‬
‫לוקחת לתשלום הי"ס שלה ו"ס אחרות בבריא' והם כח"ב וחג"ת וחצי נצח ואז נשלמת לחשבון י' שלה כי שם מקומ ההאמיתי‬
‫ונשאר בבריא' ב"ס וחצי‪ ,‬וכבר ביארנו כי המלכות דבריא' היא תמיד בהיכל ז' דיציר' וכן הענין בכל מלכות דאבי"ע כנזכר‪,‬‬
‫א"כ נמצא שנשארו ב"ס וחצי שאין שם גבול א"י שהיא המלכות לכן כנגדם נשארו ב' שבטים וחצי בח"ל‪ ,‬אמנם הטעם למה‬
‫היו אלו כי יעקב בהולידו לראובן חשב שהוא יוסף ולפי שלבן הטעה אותו בלאה לא ירד אז טפת הבכור רק פחז כמים כי הנה‬
‫יש ביסוד ב' נקבים א' מוציא זרע וא' מוציא מים ואותו טפה של ראובן יצא בסוד נקב המים ונמוח שם וזהו פחז כמים ונמצא כי‬
‫הוא בכור בסוד היסוד אך הוא בסוד נקב המים‪ .‬והנה כבר ידעת כי צינור המים האלה של דרך נקב הב' יוצא לחיצונים לכן יצא‬
‫ראובן לח"ל וסוד זה נרמז בפ' ויחי ד' רס"ב ע"ש‪ .‬אמנם ראובן הוא סוד הדעת העליון שבין חו"ב כי גם הוא יש בו ב' נקבים‬
‫ושם שרש ראובן ומשם יצא וזה ביאור אחי גד וכמו נחל כי הנחל העליון שהוא הבינה סוד הא' החסרה במלת בגד היא בגדה כי‬
‫לא יצא מנקב הזרע רק מנקב המים כמו שאירע לראובן כן אירע לגד ביסוד שני שלמטה בין ז"א לנוק' וזהו אחי בגדו כמו נח"ל‬
‫כי ב' בגידות היה וזה תחתונ' היתה כמו דוגמת העליונ' לכן ב' שבטים אלו יצאו לח"ל אמנם גד הוא בעק' ימין בסוד והוא יגד‬
‫עקב וסוד עקב הוא דיני' לעולם ולגן גרם שיצא מנקב המים היוצא לחיצונים וז"ס שגרם ותקע כף ירך יעקב כי גד בירך ימין‬
‫וכבר ידעת כיותקע כף ירך יעקב הוא סוד נדב ואביהו וכשנתעברו היו באליהו שהוא משבט גד כמארז"ל כי הלא סוד גד גרם‬
‫לזה‪ .‬והנה מנשה ג"כ בסוד ירך יעקב בגיד הנשה ולכן נקרא מנשה בסוד נשני אלהים לכן יצאו כל אלו לחוץ‪ .‬אמנם סוד מנש'‬
‫הוא מנקב הזרע של היסוד רק כי גם הוא חצי מים לכן לא יצא רק חציו‪ ,‬והנה מנש' בנה של אסנת בת דינה משכם ומצד זוהמא‬
‫זו נשאר בח"ל וז"ס מגר"עות נתן לבית נוטריקון מנשה גד ראובן אלו הי' בהם עות כדאמרן לכן לא נכנסו לא"י אלא בח"ל‬
‫וז"ס סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית דהיינו א"י‬
‫ספר הליקוטים ‪ -‬פרשת מטות‬
‫מצאתי כתוב בשם אחד מתלמידי הרב זלה"ה‪ ,‬סוד בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה לא נכנסו לארץ‪ .‬סוד הענין‪ ,‬דע‪ ,‬כי‬
‫יעקב אבינו ע"ה כשמזדווג עם לאה‪ ,‬היה סבור שהיא רחל כנודע‪ ,‬ונשמתו של ראובן היתה מסוד הדעת‪ .‬ומפני שהיה זווג יעקב‬
‫ע"ה שלא מדעת‪ ,‬לכן לא נכנסו בניו של ראובן לארץ ישראל‪ .‬ובני גד ג"כ‪ ,‬לפי שגד היה ג"כ בלא דעת יעקב‪ ,‬לפי שכשנתנה‬
‫רחל בלהה שפחתה ליעקב‪ ,‬נטלה ממנו רשות‪ ,‬שנאמר (בראשית ל') בא נא אל שפחתי וכו'‪ ,‬אבל לאה כשנתנה שפחתה זלפה‬
‫ליעקב‪ ,‬היה בלא רשות‪ ,‬שנאמר (שם) ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה‪ ,‬לקחתה בדברים‪ ,‬והביאה אותה אצל‬
‫יעקב‪ ,‬והיה סבור שהיא לאה‪ ,‬ונזדווג עמה באותה הלילה‪ ,‬ובא גד שלא מדעת‪ .‬והיתה נשמתו ג"כ מסוד הדעת העליון‪ ,‬על כן‬
‫קראה שמו בג"ד חסר א'‪ ,‬שהיא סוד הדעת‪:‬‬
‫וכשבא אשר‪ ,‬תיקן הדעת שהוא בראש‪ ,‬ולזה‪ ,‬אשר הוא אותיות ראש‪ ,‬על כן לא נכנסו בניו של גד לארץ‪ .‬וחצי שבט המנשה‪,‬‬
‫דע שיוסף נשא אסנת שהיא בת דינה‪ ,‬שנתעברה משכם‪ ,‬והיה חציה קליפה מצד שכם‪ ,‬וחציה קדושה מצד דינה‪ ,‬ויוסף היה כולו‬
‫קדושה‪ ,‬וכאשר נזדווג עם אסנת‪ ,‬נולד מנשה‪ ,‬ולקח מצד אמו החצי שבה שהיא מהקליפה‪ ,‬ולקח מאביו החצי של הקדושה‪:‬‬
‫וכשבא אפרים‪ ,‬לקח הקדושה חציה מצד אמו‪ ,‬וחצי הקדושה מצד אביו‪ ,‬והיה כולו קדוש‪ .‬וע"כ כשהביאם יוסף למנשה ואפרים‬
‫אצל אביו כדי לברכם‪ ,‬נטל אפרים בימינו משמאל ישראל‪ ,‬ומנשה בשמאלו מימין ישראל כנודע‪ .‬ואמר לו יעקב ידעתי בני‬
‫ידעתי וכו'‪ ,‬כנודע‪ .‬ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט המנשה‪ ,‬וסימניך‪( ,‬מלכים ו' ו') כי מגרעות נתן לבית חוצה‪ ,‬נוטריקון‬
‫"מנשה "גד "ראובן עו"ת‪ .‬והבן‬
‫‪16‬‬
‫‪It is interesting that what is described by the Ari )Rabbi Yitzchak Luria, 1534 -1572( in terms of‬‬
‫‪spiritual traits, was later developed in the field of genetics by Gregor Mendel )1822 – 1824( in terms of‬‬
‫‪physical traits.‬‬
‫‪Ultimately, their place was in the diaspora with the tribes‬‬
‫‪of Reuven and Gad.17‬‬

‫‪Thought and action should be unified. The purpose of a‬‬

‫‪vow is to unite the inner thought, as expressed by words,‬‬
‫‪with actions. When our thoughts become disconnected‬‬
‫‪from our words, or words from actions, we are being‬‬
‫‪dishonest. This dishonesty may or may not affect others in‬‬
‫‪a particular instance, but it always impacts upon‬‬
‫‪ourselves, upon our inner world. When we create‬‬
‫‪consonance between our thoughts, words and actions,‬‬
‫‪when we purposefully and steadfastly work to bring them‬‬
‫‪closer together, we become more like God, whose words,‬‬
‫‪thoughts and actions are one.‬‬

‫‪17‬‬
‫‪The same idea is taught, in more accessible language, by R. Zvi Elimelech Shapira )1783-1841( of‬‬
‫‪Dynow in the Igra D’kala, where he cites the Ari:‬‬
‫ספר אגרא דכלה ‪ -‬דף רצג‪/‬א‬
‫ומקנה רב וכו' (במדבר לב א)‪ .‬סמיכת סיפור המעשה לכאן‪ ,‬ולקשר כל הפרשה בסדר מתאים‪ ,‬נ"ל דהתחלת הפרשה בהפרת‬
‫נדרים שהוא מרזא דעולם המחשבה‪ ,‬סוד נדר נ' ד"ר‪ ,‬והאב או הבעל מיפר כנודע‪ .‬ומזה ידע האדם שהוא צלם אלקים‪ ,‬האיך‬
‫יטהר מחשבתו שלא להרהר בעבירה רק בדביקת הבורא‪ ,‬כי הנה המחשבה עלתה על כולנה‪ ,‬וסיפר אחר כך מפלת מדין כי‬
‫צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו כמבואר בפרשת פנחס (במדבר כה יח)‪ ,‬ואחר כך סיפר האיך קצף הוא הדעת על פקודי‬
‫החיל‪ ,‬ובאמת מחשבתם היה לטובה‪ ,‬ועל ידי זה התבוננו הפקודים אשר לאלפי הצבא מהיכן בא הטעות‪ ,‬על כרחך מהרהורי‬
‫עבירה ועבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב)‪ ,‬על כן הקריבו את קרבן י"י לכפר על הרהור הלב כמבואר לעיל ולזה הסמיך‬
‫מעשה דבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה‪ ,‬שבאה להם נחלתם מחוץ לגבול ארץ הק'‪ ,‬עיין בליקוטי תורה ועיין בעשרה‬
‫מאמרות‪ ,‬להיות שהיה בהם פגם במחשבה בראשית הווייתם‪ ,‬דהנה בראובן חשב יעקב שהיא רחל והיתה לאה כנודע (בראשית‬
‫כט כה)‪ ,‬וגם בלידת גד לא נתייעצה לאה עם יעקב כמו שנתייעצה רחל (בראשית ל יא)‪ ,‬ונתנה לו את זלפה בלא הודע (שם‬
‫בראשת ל ט)‪ ,‬והיה גם כן חסרון במחשבה‪( .‬ובחצי שבט מנשה להיות שלקח את אסנת שהיתה בת דינה משכם‪ ,‬והנה שכם‬
‫מחשבתו לזנות ודינה היתה צדיקת נתפגמה אסנת במקצת ‪ ,‬ולקחה יוסף שהיה כולו תמים נשאר הפגם ברביע ‪ ,‬ושני שבטים היו‬
‫ליוסף‪ ,‬וחצי השבט הוא רביעי‪ ,‬על כן חצי שבט מנשה לקח נחלתו מחוץ לארץ הק')‪ ,‬ממילא כל הפרשה מזהרת לאדם איך‬
‫ישמור מחשבתו שתהיה בטהרה‪ ,‬והבן‪:‬‬