Parshat Re’eh 5769

Rabbi Ari Kahn

In the Eyes of God and Man

The Chosen Place

The central motif of Parashat Re’eh is the obligation to
create a central place of worship at a location of God's
choosing:

‫דברים פרק יב‬

‫(ה) כִי אִם אֶל הַמָקום אֲשֶר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָל שִבְטֵיכֶם לָשום‬
:‫אֶת שְמו שָם לְשִכְנו תִדְרְשו ובָאתָ שָמָה‬
But to the place which the Eternal, your God, shall
choose out of all your tribes to put his name there, to
his habitation shall you seek, and there you shall
come; D’varim 12:5

When the Israelites enter the Land they are commanded

to seek out a place of holiness, the place which was
designated for the worship of God. All other idolatrous,
cultic practices and forms of worship are forbidden; only
service of the one true God is permitted. The other laws in
the parsha are related to this central theme, although they
take on various forms: Some are polemical, specifically
addressing the substance of pagan practice, while others
address more subtle, authoritative issues, such as the
laws against the false prophet who undermines or corrupts
faith in God and leads the people to idolatry.

The laws of forbidden food may be ancillary to this theme.

In the Temple, only specific animals may be offered in
sacrifice. Similarly, outside of the Temple, there are also
specific animals which are may be eaten. The Rambam
goes so far as to suggest that some of the laws of kashrut
are themselves a polemic against pagan practices.

In Parshat Re'eh, the festivals are introduced, with the

exception of Shabbat, Rosh Hashanah and Yom Kippur.
This "peculiarity" may also be related to the theme of
centralized worship in the Temple: Only the three holidays

1
which require pilgrimage are included. The message of
this parsha is driven home, both by what is taught - and
by what is not: The Temple is the central place of worship,
and pagan practice is prohibited.

To be Good and Righteous

In the midst of these laws we find the following
instruction:

‫דברים פרק יב‬

‫(כח) שְמֹר וְשָמַעְתָ אֵת כָל הַדְבָרִים הָאֵלֶה אֲשֶר אנֹכִי מְצַוֶךָ לְמַעַן‬
’‫יִיטַב לְךָ ולְבָנֶיךָ אחֲרֶיךָ עַד עולָם כִי תַעֲשֶה הַטוב וְהַיָשָר בְעֵינֵי ה‬
‫ ס‬:ָ‫אֱלֹהֶיך‬
Observe and hear all these words which I command
you, that it may go well with you, and with your
children after you forever, when you do that which is
good and right (literally, straight) in the eyes of the
Eternal, your God. D’varim 12:28

Rashi explains what “good and right” mean:

‫רש"י דברים פרק יב פסוק כח‬

:‫ בעיני אדם‬- ‫ והישר‬:‫ בעיני השמים‬- ‫הטוב‬
The good – in the eyes of Heaven; the right
(straight or upright) – in the eyes of man. Rashi
D’varim 12:28

Rashi's comments here seem somewhat strange. Why is

man brought into the equation, when the verse in question
speaks only of man's relationship with God? “Good and
right in the eyes of the Eternal, your God” does not involve
any interpersonal relationship; why would Rashi force this
sort of wedge into the verse? To be fair, we should note
that Rashi's comment is not the fruit of his own
imagination. As is his wont, Rashi explains the verse by
incorporating an ancient rabbinic comment on this
phrase.1 Yet this observation does not solve our problem;
1
Sifri Re‘eh, piska 27. Rashi follows the opinion of Rabbi Akiva, whereas Rabbi Yishmael inverses the
teaching; the latter reads “good” as in the eyes of man, while “straight” is in the eyes of God.
‫ספרי פרשת ראה פיסקא כז‬
‫ ר' ישמעאל אומר הישר בעיני אדם‬.‫ הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם דברי ר' עקיבא‬.‫וכי תעשה הטוב והישר‬
:‫ וכן הוא אומר משלי ג ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם‬.‫והטוב בעיני שמים‬

2
‫‪it merely pushes it back a few generations. Why did those‬‬
‫‪earlier sages insert the additional perspective of human‬‬
‫‪perception into a verse that concerns man's relationship‬‬
‫‪with God alone? Furthermore, why did Rashi choose this‬‬
‫‪specific comment to explain the verse? What convinced‬‬
‫‪Rashi that this is the "straightforward" meaning of the‬‬
‫?‪text‬‬

‫‪Good and Right‬‬

‫‪A closer look at the two central words of this phrase may‬‬
‫‪give us more insight. "Good" and "straight" are‬‬
‫‪intrinsically different concepts: Good is an absolute term,‬‬
‫‪a value statement. To know and declare something to be‬‬
‫‪good, one needs an overarching, independent‬‬
‫‪perspective.2 The term "right" is far more subjective; what‬‬
‫‪is right in one situation may be wrong in another. The‬‬
‫‪Maharal makes this point in his comments on Rashi:‬‬
‫‪Ultimately, only God has the perspective to see what is‬‬
‫‪good – absolutely good. At best, all that man can discern‬‬
‫‪is whether something is straight or twisted.3‬‬

‫‪The Ramban grapples with this verse as well, and refers‬‬

‫‪the reader back to a verse in last week's parsha,‬‬
‫‪V'etchanan:‬‬

‫דברים פרק ו‬

‫‪2‬‬
‫‪See Rashi Bereishit 1:7, and the comments of the Torah Temima D’varim chapter 12 note 113‬‬
‫רש"י בראשית פרק א‬
‫…ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני‪ ,‬לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי‪ ,‬והרי התחיל בה בשני‪ ,‬ודבר‬
‫שלא נגמר אינו במילואו ובטובו‪ ,‬ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה‪ ,‬כפל בו כי טוב שני פעמים‪,‬‬
‫אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום‪:‬‬
‫תורה תמימה הערות דברים פרק יב הערה קיג‬
‫קיג) נראה דמכוין לפרש כן הלשונות האלה ע"פ מש"כ רש"י בפ' בראשית (א' ז') דכל דבר שלא נראה גמר ענינו‬
‫ותכליתו אינו יוכל להקרא טוב אע"פ שבתחלתו נראה טוב‪ ,‬יעו"ש‪ .‬ולפי"ז דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם‬
‫ישר‪ ,‬מה שנראה ישר לעינים בשעתו‪ ,‬אבל לא בשם טוב‪ ,‬יען כי לתכלית שם טוב דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיו מה‬
‫שאי אפשר לאדם קצר עין לראות‪ ,‬ולכן א"א לומר הטוב בעיני אדם כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ‪ .‬ודעת ר' ישמעאל‬
‫לדרוש בענין אחר‪ ,‬וקבענו כדעת ר"ע דבעלמא הלכה כותיה מחבירו‪ ,‬וכ"כ רש"י כאן‬
‫‪3‬‬
‫‪Maharal Gur Aryeh D’varim 12:28‬‬
‫ספר גור אריה על דברים פרק יב פסוק כח‬
‫הטוב בעיני שמים וישר בעיני האדם‪ .‬ומה שלא פירש איפכא‪ ,‬דהשתא הוי "הישר" דבק אל "בעיני ה'"‪ ,‬וזה מסתבר‬
‫יותר לפרש‪ .‬ויראה כי יותר יש לפרש "הטוב" 'בעיני שמים'‪ ,‬כי לשון "טוב" נאמר על דבר שהוא טוב בעצמו‪ ,‬אבל אינו נראה‬
‫לבריות‪ .‬ולפיכך יאמר "הטוב" 'בעיני שמים'‪ ,‬כי השם רואה ללב‪ ,‬ויודע אם הוא טוב‪ .‬אבל אדם לא ידע זה בעיניו‪ .‬אבל לשון‬
‫"ישר" הונח ראשונה על כל דבר ישר ואינו מעוות‪ ,‬והישר והמעוות הוא למראית העין‪ ,‬והאדם יש לו מראית עין גם כן‪ ,‬לכך‬
‫יתפרש "הישר" 'בעיני אדם'‪ .‬וזה ידוע‪ ,‬כי יאמר על הקו ‪ -‬שהוא ישר או מעוות ‪ -‬למראית העין‪ .‬ואתיא זה כרבי עקיבא בספרי‪.‬‬
‫אבל לרבי יוסי הוי איפכא; "הישר" 'בעיני ה''‪ ,‬ו"טוב" 'בעיני הבריות'‪ ,‬שצריך לעשות טוב לבריות‪ ,‬ואין צריך לעשות טוב אל‬
‫השם יתברך‪ ,‬רק שיהיו מעשיו ישרים‪ .‬וכאשר תדקדק עוד תמצא דבר עמוק במחלוקת זה‪ ,‬ואין להאריך‪:‬‬

‫‪3‬‬
 ‫(יח) וְעָשִיתָ הַיָשָר וְהַטוב בְעֵינֵי ה’ לְמַעַן יִיטַב לָךְ ובָאתָ וְיָרַשְתָ‬
‫אֶת הָארֶץ הַטֹבָה אֲשֶר נִשְבַע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ‪:‬‬
‫‪18. And you shall do that which is right and good in‬‬
‫‪the eyes of God; that it may be well with you, and‬‬
‫‪that you may go in and possess the good land which‬‬
‫‪God swore to your fathers, D’varim 6:18‬‬

‫‪Here the word “good” clearly refers to "God’s sight", to‬‬

‫‪God's unique perspective. The Ramban regards this‬‬
‫– ‪statement as an overriding commandment of the Torah‬‬
‫‪to be decent:4 While there are many commandments that‬‬
‫‪teach specific actions which must be performed or‬‬
‫‪avoided, in the Ramban’s view this is a broad law which‬‬
‫‪creates an umbrella for other interpersonal laws.5 Thus,‬‬
‫‪aside from specific obligations and prohibitions, the Torah‬‬
‫‪also legislates decency. The Ramban reiterates this view‬‬
‫‪regarding our verse in Parshat Re'eh.‬‬

‫‪While we have no trouble accepting that the Torah is in‬‬

‫‪favor of decency, or even that this overriding‬‬
‫‪commandment is extremely important, we are none the‬‬
‫‪wiser as to its introduction at this particular juncture, in‬‬
‫‪the context of the centrality of the Temple and the‬‬

‫‪4‬‬
‫‪Ramban D’varim 6:18‬‬
‫רמב"ן דברים פרק ו‬
‫וזה ענין גדול‪ ,‬לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב‬
‫והמדינות כלם‪ ,‬אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה‪ ,‬כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז)‪ ,‬לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח)‪ ,‬ולא‬
‫תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז)‪ ,‬לא תקלל חרש (שם פסוק יד)‪ ,‬מפני שיבה תקום (שם פסוק לב)‪ ,‬וכיוצא בהן‪ ,‬חזר לומר‬
‫בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר‪ ,‬עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין‪ ,‬וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא‬
‫(ב"מ קח א)‪ ,‬ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות‪ ,‬עד שיקרא בכל ענין תם וישר‪:‬‬
‫‪5‬‬
‫‪In a similar fashion the Ramban understands the commandment to be holy as an umbrella for laws‬‬
‫‪between man and God. See Ramban on Vayikra 19:2. Rabbi Moshe of Drohitchin (1705-1781( in his‬‬
‫‪work Magid Mishna )commenting on Rambam, Mishne Torah Laws of Neighbors 14:5( combines both‬‬
‫‪teachings of the Ramban )though he cites neither(:‬‬
‫רמב"ן על ויקרא פרק יט פסוק ב‬
‫ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב‪ ,‬אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד‪,‬‬
‫שבעליה נקראים פרושים‪ :‬והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר‬
‫והיין‪ ,‬א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות‪ ,‬ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו‪ ,‬וידבר‬
‫כרצונו בכל הנבלות‪ ,‬שלא הוזכר איסור זה בתורה‪ ,‬והנה יהיה נבל ברשות התורה‪:‬‬
‫מגיד משנה הלכות שכנים פרק יד הלכה ה‬
‫קדם אחד וקנה וכו'‪ .‬מבואר בהלכות וכ"כ ז"ל ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם‬
‫ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות‬
‫וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי‬
‫שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים‬
‫והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות‬
‫והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין‪:‬‬

‫‪4‬‬
rejection of idolatry. Why is this principle of interpersonal
law taught here?

Jerusalem is Surrounded By Mountains

Understanding more about the Temple and Jerusalem may
provide a solution to this quandary. There is an interesting
dichotomy between the chosen place of worship –
eventually identified as the Temple in Jerusalem - and
pagan worship which was practiced elsewhere. In this
week’s parsha we find a phrase, echoed numerous times
in Scripture, used to describe the practice of idolatry:

‫דברים פרק יב‬

‫(ב) אבֵד תְאבְדון אֶת כָל הַמְקֹמות אֲשֶר עָבְדו שָם הַגויִם אֲשֶר אתֶם‬
‫יֹרְשִים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְבָעות וְתַחַת‬
:‫כָל עֵץ רַעֲנָן‬
You shall completely destroy all the places where the
nations which you shall possess served their gods,
upon the high mountains, and upon the hills, and
under every green tree; D’varim 12:2

The mountains, hills and trees in this verse seem an apt

description of the Land of Israel, but this is no innocuous
guide to the landscape. This seemingly benign phrase
provides insight into the psyche of the sinner. The Land of
Israel is full of mountains, hills and trees. A person who
wanted to serve his idol could easily and immediately turn
to any available mountain, hill or tree. This made idolatry
extremely accessible; it was a wonderful solution, an
"instant" salve for those in need of immediate
gratification.

Not so Jerusalem. As the psalmist sings,

‫תהלים פרק קכה‬
… ‫(ב) יְרושָלִַם הָרִים סָבִיב לָה‬
Jerusalem is surrounded by mountains… Psalm 125:2

This is not only a lesson in geography or topography, this

is a spiritual statement. Getting to Jerusalem, to the
Temple, requires an arduous climb. Like the physical world,
the spiritual world has rules; in modern parlance, one

5
might say “No pain, no gain.”6 Spiritual growth is
necessarily the result of hard work, long hours,
introspection; this is the path to enlightenment, and it is
represented by the metaphor of the physical Jerusalem.
Whereas idolatry was practiced under every tree, on every
hill, on every mountain, required no effort, was
immediately available like a narcotic for an addict in
withdrawal--it provided no growth. Idolatry is just a "quick
fix".

Serving God requires an act of surrender. Man must first

recognize that he is created in God’s image; then, he can
worship his Maker. The idolater worships his own
handiwork. Instead of an act of submission, it is an act of
narcissism. In serving God, man must recognize the
impossible chasm between God’s greatness and man's
failings; this is the starting point for the grueling journey. It
is man's striving to shorten this divide, to bridge the
chasm by learning to emulate God, that creates spiritual
growth. Only when man acknowledges that he may be
able to emulate God, to draw closer to the source of
holiness and spirituality, but will never breach the gulf, is
man a true servant of God.

A central place of worship was not merely about

geography; it was more than a socially-accepted,
nationally-appointed place to pray and serve God. It was
meant to be transformative. Religious growth is designed
to combat man's self-absorbed, self-involved proclivities.
Climbing to Jerusalem was the polar opposite of idolatry,
bringing about a metamorphosis that cancelled out self-
indulgence and immediate gratification.

Despite all this, the climb to Jerusalem for pilgrimage may

not have been enough to uproot underlying pagan
attitudes. A person who came to Jerusalem to perform
sacrificial rites may have confused the Jewish festivals
with pagan service of a needy god. Man still stood the risk
of perfunctory performance, devoid of religious
transformation.

6
See Rabbi Joseph Soloveitchik “Man of Faith in the Modern World,” Reflections of the Rav volume 2
)Rabbi Avraham Besdin, ed.(, page 137.

6
Such a schism results in a compartmentalized worldview:
On the one hand, man serves God in Jerusalem; on the
other hand, his personal life is unaffected. He lacks
decency in his relationships with his fellow men. The
idolatry is still there, buried beneath the religious practice,
for such a person is still worshiping himself, submitting to
his own needs, seeking immediate gratification. Service of
God is a perfunctory gesture if the person performing it is
unwilling to emulate God in their everyday dealings with
others, to strive for and maintain a level of spirituality and
holiness that flows from the spiritual apex of Temple
sacrifice, but reaches far beyond. While he may have
served God on the festival, a person who does not make
the transformation in the interpersonal sphere has not
surrendered to God. In the words of our verse, it is not
enough to do only what is good in the eyes of God; we
also need to do what is "straight" in the eyes of man, for
these concepts are intertwined. Neither perspective is
sufficient; only the two perspectives together will bring
harmony between man and God and between man and
man. Only when we make that climb, and allow the
surrender of our own will to permeate all of our
relationships, will we realize the prophetic vision
expressed by King David in his Song of Ascents, recited by
the Levites on the final steps leading to the Temple7:

‫תהלים פרק קכה‬

)‫ (ב‬:‫(א) שִיר הַמַעֲלות הַבֹטְחִים בַה’ כְהַר צִיון לֹא יִמוט לְעולָם יֵשֵב‬
‫ (ג) כִי לֹא‬:‫יְרושָלִַם הָרִים סָבִיב לָה וַה’ סָבִיב לְעַמו מֵעַתָה וְעַד עולָם‬
‫יָנוחַ שֵבֶט הָרֶשַע עַל גורַל הַצַדִיקִים לְמַעַן לֹא יִשְלְחו הַצַדִיקִים‬
)‫(ה‬:‫ (ד) הֵיטִיבָה ה’ לַטובִים וְלִישָרִים בְלִבותָם‬:‫בְעַוְלָתָה יְדֵיהֶם‬
:‫וְהַמַטִים עֲקַלְקַלותָם יולִיכֵם ה’ אֶת פֹעֲלֵי הָאוֶן שָלום עַל יִשְרָאֵל‬
A Song of Ascents: Those who trust in God shall be
like Mount Zion, unassailable and abiding forever. As
Jerusalem is surrounded by mountains, so God
7

Talmud Bavli Sukka 51b

‫תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא עמוד ב‬
,‫על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) [שיר המעלות] שבתהלים‬
.‫שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה‬
There upon the fifteen steps leading down from the Court of the Israelites to the Court of the
Women, corresponding to the Fifteen Songs Of Ascents In the Psalms. It was upon these that the
Levites stood with their instruments of music and sang their songs. Talmud Bavli Sukka 51b

7
 surrounds his People, from this time forth and forever
more. For the scepter of the wicked shall not rest
upon the share allotted to the righteous; lest the
righteous put forth their hands to do wrong. God is
good to those who are good, and to those who are
straight (upright) in their hearts. As for those who
turn aside to their crooked ways, God shall lead them
away with the evil doers; but peace shall be upon
Israel. Psalm 125

Peace upon Israel is dependent upon our own actions,

upon our own quest to combine the two perspectives of
the verse in Parshat Re'eh, reflected in King David's Songs
of Ascent to the Temple: Only by surrendering our will to
God's perspective, and allowing this perspective to shape
and define the human interactions that comprise our
personal lives, will we bring about lasting peace. We must
be "good" in God's eyes, which will help us to know how to
be "righteous" in the eyes of our fellow men. The
mountain is steep, the climb arduous; the distance we
must travel is immense, seemingly impossible. But the
first step is the difficult one: the abandonment of self-
serving idolatry, the sacrifice of self-service for true
service of God. When man takes this first step, those last
fifteen Steps of Ascent to the Temple in Jerusalem come
into sight, and we can almost hear the songs of the
Levites.

May those who are still crooked be made straight and

righteous. May we all find the courage to take that first
step on the climb to Jerusalem, on the path to becoming
"good in the eyes of God" and "upright in the eyes of
man." May there be peace upon Israel.